אז הנה הגיע עוד שנה ,עוד שנה חלפה לה והנופש השנתי הגיע ,הזמן טס כול כך מהר ,כשניפגשנו קבוצת ההורים

שאנחנו חברים לצערנו בעקבות האסון המשותף לכולנו העלינו את סוגיית הזמן שאץ ורץ ולא עוצר ,שנה חמישית

שאנחנו משתתפים בנופש ,אני זוכרת איך בשנה הראשונה לאחר האסון כשקצינת הנפגעים שכנעה אותנו להשתתף

בכזאת עדינות ושלווה והסבירה לנו שהיא תמיד איתנו ולא עוזבת ,כל ימי הנופש היא במקום לשמוע ,להקשיב ,לחבק,

ולהיות לנו משענת ,ואז אמרה אם לא טוב תעזבו ,והנה אנחנו כאן שנה חמישית ,הפכנו מעין חבורה מגובשת ,תומכת ,

ואוהבת ,שמקשיבה אחד לשני ,צוחקים ביחד ,נהנים ביחד וכן גם בוכים ביחד ,לא פעם עולה הרגע ההוא הנורא בשיחות

בנינו ,וכולם מקשיבים ,מוחים דמעה מחבקים ומנחמים .

המקום משרה שלווה ,מרפסת ענקית פרוסה אל מול הים שמחליף צבעים בכל שעות היום ,הרוח מביאה את הגלים שמתנפצים

על הסלעים בקול גדול ,שלווה נהדרת עוטפת אותי שם במרפסת ,והשקיעות אוי השקיעות הנהדרות ,הצבעים שמתחלפים בשמיים

עת השמש שוקעת מרהיבים ביופיים ,והמחשבות עוברות בראש על המלאך האישי שלי שנמצא שם בשמיים כל כך קרוב לפלא הזה

שנקרא שמיים .

הופעות ,הרצאות ,סדנאות ,איפור ,טיפוח הפנים ,השיער ,הכול מכל בטוב טעם ,תמיד עם חיוך ,והקצינות שמלוות בכל ימות הנופש ,

קשובות ,שואלות בודקות שחלילה לא יחסר דבר .כן הרי לכולנו חסר הדבר היקר לנו מכל ,הרי כולנו שם מאותה סיבה ,וזה צובט בלב,

המכנה המשותף ,הכאב הגדול ,שם באולגה המחשבות נודדות ,מדמיינת איך היה ומה היה אילו .