במשך השנתיים האחרונות השתתפתי בכמה אירועים  משפחתיים ,לא עלתה שאלה אם ללכת או לא ידענו אני ובעלי שאנחנו משתתפים באירועים הללו.בשנה הראשונה כשרק עברו חמישה חודשים מיום האסון חיתנו את בננו האמצעי ,חתונה שהיתה מתוכננת וסגורה עוד לפני האסון הנורא ,עלו שאלות בינינו האם לערוך את החתונה במועד המוסכם והחלטנו שהחתונה תתקיים במועד ,זה מה שצריך להיות ואל לנו להוסיף עוד תאריך שיזכר ''כתאריך החתונה שהיתה צריכה להיות'',חשבנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון ביותר למען כולם ,הרי גם מאור ידע שהחתונה תהיה בתאריך המיועד ,ההחלטה היתה נכונה והחתונה עברה על כולם ברגשות מעורבים ,איך פרצי השמחה והאושר של הזוג המאושר ,החברים ,והמשפחה הקרובה עלו על הבכי והעצב,בני החתן הזכיר בחופה את אחיו הקטן מאור ,ההתרגשות היתה גדולה ,ואני מצאתי את עצמי כאילו מרחפת באירוע ,מביטה מלמעלה על הכל ,הרגשתי את מאור לצידי במשך כל האירוע וכמו קבלתי ממנו כוחות לעבור את הערב המשמח ביותר של אחיו הגדול. היום השתתפנו באירוע של משפחתינו הקרובה ,ואצלי מעיין הדמעות לא פסק מלזרום ,הסתכלתי על הרוקדים ,על שני ילדיי ,על בני הדודים ,רוקדים לצלילי המנגינה שמאור אהב לרקוד רק באירועים משפחתיים ,ולא יכולתי ,גוש גדול חנק בגרון ,כאב חד חילחל בחזה ,וזהו ,לא שלטתי בדמעות ,דמיינתי את מאור רוקד ומניף ידיים בשמחה ,מאושר ,ובום ….חזרתי למציאות הכואבת ,עברו שנתיים והקושי להיות באירוע משפחתי רק הולך ומתחזק . אני נושאת את מאורי איתי בכל רגע ,אני בטוחה שמאור היה איתנו וראה את הכל….