מחשבות רבות עולות בראשי ,פחד גדול מחלל לליבי ,אני חושבת שאת המחשבות האלה חושבת כל אם שאבדה את בנה ,הפחד שמה ישכחו ,החברים ,הידידים המשפחה ,הרי בסופו של דבר כל אחד חוזר לביתו ,לשגרת חייו ,ואנחנו המשפחה הקרובה נשארים עם הכאב הגדול היום יומי . ההנצחות הם חלק בלתי נפרד מהרצון להזכיר את שם הילד שאיננו עוד איתנו ,כל דרך הנצחה היא עוד פיסה קטנה של זיכרון ,(על דרכי ההנצחה אספר בפוסט אחר בהרחבה)במודע או שלא ,זה הרצון החזק שלנו להזכיר .לא כל הורה שכול יכול להודות בקול רם על הפחד הגדול ,זה מתחיל מהאזכרות של השנה ,האם החברים יזכרו ,ויגעו ?ימי זיכרון לחלליי צה''ל האם יגיעו ?אני בטוחה שכל חבר של מאור שהיה לו זיכרון או חוויה לטוב או לרע זוכר בתוך תוכו,אף על פי שאיני מאמינה שישנם חוויות וזיכרונות לא נעימים ממאור .הקושי של החברים להתמודד עם השכול פנים מול פנים הוא עצום ,מה להגיד, ואיך להתנהג? שמה לא לפגוע ,אין מילים ,אנשים נותרים חסרי מילים. אני זוכרת את השנה הראשונה שחברים טובים שלנו נעלמו פשוט לא היו ,פרט לזוג אחד שהמשיך וממשיך להגיע ולתמוך להיות שם בשבילנו ,לפעמים ללא מילים ,עצם הנוכחות שלהם עשתה את שלה ופעלה ישירות על הלב והמוח .אני זוכרת מקרה שקרה שהלכתי ברחוב קצת אחרי השלושים ואחת השכנות צעדה מולי ,ולפתע הסיטה את המבט וחצתה את הכביש למדרכה ממול ,זה היה פוגע באותו הרגע ,אבל לאט לאט התחלתי לחשוב ולהבין שקשה מאוד לאנשים להתמודד עם הכאב הגדול ,להתמודד עם המוות של בחור צעיר שרק התחיל את דרכו. היום שנתיים וחודש מאז האסון החברים הקרובים של בני מבקרים אותנו על בסיס שבועי קבוע ,חברים מהצבא בקשר טלפוני ואחת לכמה חודשים מגיעים אלינו ביוזמתם של מפקדו של בני וחברו הטוב מהצבא, חברה חדשים שהגיעו לבסיס לאחר האסון ,אנחנו מארחים אותם בביתנו ,והם פשוט שואלים ורוצים לדעת הכול על מאור ,מפגש שמתחיל בחשש מסתיים עם סיפוק גדול וחיוך לשני הצדדים . לזכור בכל דרך ולא לשכוח ,את האור שהאיר את חיינו מאור.